סיפורים
התפרסמו בתקופות שונות.
השבעה של סבתא
התפרסם ב"זמן תל אביב" מעריב ב 9.10.98
ורנסי
חוויה מהודו. התפרסם ב"טבע הדברים" 2002
זריחה.
הגנגס מאויש כמו חוף תל אביב בשבת בבוקר באוגוסט. כבסנים מתיחים בגדים על סלעי בטון ומשכימי הקום כבר פורסים בדים ארוכים לייבוש על מדרגות הגתות. קבצנים פושטים יד, אם יש ברשותם, ואם לא אז קופסא פרוצה בצבע כסף. ילדים מוכרים גלויות ומציגים אותן תוך כדי הליכה לעוברים והשבים, ממלמלים מספרים באנגלית ולא מתייאשים ממבטים חסרי סבלנות. בעלי סירות מציעים שיט בעומק הנהר, היום במבצע, גם מחר כנראה. קדושים ומתחזים לבושי חלוקים כתומים אוחזי מקלות הליכה יורדים לטבול בנהר. אני מטביעה את המראות החדשים באמצעות רקיעת כפות רגליי לקצב צלילם של תופים הנשמעים מרחוק. קבוצת נשים עטופות בסרים צבעוניים פוצחת בשירה. זקן שנבצר ממנו לעמוד ביציבות אוחז בשרשרת ברזל שמחוברת לבטון שעל שפת המים ומתרחץ. רגליים מקושטות בצמידי כסף וטבעות נעות במורד המדרגות, סרי מורד, גוף מתעטף, שיער נרטב, שד נחלץ. אין פה אירוטיקה, אף לא מבט, גם לא בארץ שמרנית כהודו, זהו מקום של קדושה שאינו מותיר לאיש הרהור על דבר מה שאינו קשור למעמד, ומכאן עוצמתו. כפות רגליים מאובקות הופכות נקיות, ילד נרחץ בידי אמו, צמרמורת קרה עוברת בי כשאני מביטה בו.
צלצול פעמון, חזרה על מנטרה, הדלקת נר, התזת אורז, הנחת קוקוס, הצמדת ידיים, ריקוד, איסוף מים בכד, צביעת המצח בנקודת תיקה אדומה, עצימת עיניים – כל כך הרבה דרכים לעבוד את אלוהים. כולם שווים פה כל כך.
טוהר הטיפות מעניק כוח לשאת את היום. עוד יום. זרימה המנקה את הגוף והנפש, המגנה מפני רעות חולפות ונשארות. מים המהולים בדמעות האלים. אנשים באים לסיים כאן, מחכים למותם, או פשוט חיים עד לסוף. על הנהר עצמו פסי שמש בתולית ומסנוורת, סירות מלאות דייגים ותיירים. אפר הלילה שעבר.
גברים יחפים לבושי לבן הולכים אחרי אלונקה. אחד מהם חג שלוש פעמים סביבה עת הוא אוחז בכד מים ושופך אותם בכמות קצובה עד שנמתח מעגל רטוב במרחק אחיד ממנה ואז הכד נזרק מידו ורסיסיו מתנפצים על הבטון הקר. כמונו, כמו מים שהולכים ובאים, מישהו מסביר לי אחר כך. ואז מתבצעת חלוקת תפקידים דוממת. יש מי שעורם את העצים שהובאו לשריפה בצורת ריבוע, שק הקוקוסים נשפך על תכולתו אל הארץ ושלושה מנפצים בכוח את האגוזים על אבנים. שירה נשמעת מפי אחדים, ובאותו סדר מופתי מלאכת ההכנה מסתיימת בתאום שלא נקבע מראש. האלונקה נשאת אל המים ונטבלת כולה, הפרחים שטים עם הזרם, צבעי התכריך מתערבבים מן הרטיבות, והגופה חוזרת ליבשה ונטמנת בין גזעי העץ. ילד מבעיר זרדים ומוליך שיירה של קרובים אחריו, הם מקיפים את הגופה. כפות רגליים נשיות מבצבצות ממנה והילד מיד מבחין ומכסה אותן בבד הלח. הקבר מוצת והעיניים מהופנטות אל האש. מעפר באת ואל עפר תשוב.
אט אט הלהבה אוכלת את הבשר ומיני תבלינים נזרקים לתוכה. הצמדת ידיים, שברי הקוקוסים נופלים לחללים שמותירה האש, המְתנה שקטה, הגוף המותך אל הגצים מעביר בי רטט. הילדים רגילים למראה, אם כי לי נראה שהם מחפשים יד של אימא לאחוז בה. אין אימא, אין נשים. הן נעצרו בתחילתו של מסע הלוויה כדי לא לעורר רגשות מיותרים, כדי שהבכי לא ישמע ויעכב את מנוחתה של הנשמה. כדי שהדמעות יתפרשו כמחאה על דרכו של עולם.
כָתום האש נעלם ואת מקומו תופס שחור חרוך. הלוויה הסתיימה, הקרובים מתפזרים בשיירה, עולים בגרמי המדרגות, מבטים ענייניים. האם הם מדמיינים את השריפה של עצמם ? הלוויה נסתיימה, אך העולם ממשיך לנוע. כלבים רעבים דולים מבין העצים שרופים שאריות בשר ועור ששרדו את המחנק וטרם הספיקו. ילדים עניים אוספים לקופסת פח גחלים לוחשות לחימום ובערה. יש חיים אחרי המוות. ריח מר.
משפחה ענפה, ששרפה את הגופה בכפר צפוני, הגיעה רק על מנת לפזר את אפר הגוף מתוך הכד אל המים ולשאת ברכה. קיצור הדרך, העיקר הכוונה. משפחה אחרת מחכה למותה של נערה גוססת. יד אחת אוחזת בכפה הרופפת, עורה חיוור, מישהי משקה אותה מים, היא ממתינה למותה על גדת הנהר, לא ממהרת, לא מתנגדת, מתמסרת כולה. יש צו לשעה.
ליד גרם מדרגות ניצבות משרפות, הן נועדו למי שאינו יכול לאפשר לעצמו להישרף על הגתות עצמן, אך מת בורנסי, סידור שמתקיים מכספי תרומות. מישהו מסביר לי שבגתות הקרובות ביותר למים, יקר יותר להישרף. אולי בכל זאת איננו שווים, גם במותנו. אני מביטה באש ובא לי לעשות משהו שירגיש בגוף, אולי להצטלב, במקום זה אני ממששת בכפות ידי את זרועותיי, חובקת את מרפקיי, נוגעת בפניי. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
ילדה מנסה למכור לי גלויה, היא בת עשר, גרה קרוב לגנגס, לומדת ביום ומוכרת בערב. החלפנו מבטים כבר שעתיים, מאז שהגעתי לנהר ראיתי אותה. היא מבחינה בהלם שלי ממחזה השריפה ושואלת מאיזו דת אני. יהודייה, אני אומרת, והיא מחייכת, יודעת איך אנחנו קוברים, ולא מבינה למה חוזרים למקום אחר כך, מה הטעם ? האדם מת. היא מספרת לי שאלוהים רושם בספר ענק את כל מה שאנשים עושים בחיים, ולפי זה הוא מחליט מה יקרה להם בעולם הבא. ואלוהים רואה הכל, היא מזהירה אותי. יש לו עין שלישית. ואת ? מה יקרה לך בעולם הבא ? אני שואלת. לא יהיה לי טוב, היא מתביישת אך מודה. מדוע ? מסקרן אותי לדעת כיצד הגיעה למסקנה הזאת, כי היא לא עושה מה שאימא שלה אומרת לה. אני בולעת רוק בכבדות וחושבת לעצמי, אם כך, היכן אני אמצא את עצמי בתום החיים האלה. היא ממשיכה - גרוע מזה, הכוונות שלה אינן כֶנות. ומיד מסבירה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר אבל עושה זאת, ואלוהים רואה, כך גם לגבי עזרה לאימה ויחס לאחים. לא תמיד הכוונה חופפת את המעשים, ואלוהים יודע הכל. יש לך חברות ? את חברה טובה ? אני מנסה לחלץ ממנה מידה של רחמים כלפי עצמה, אך היא מיד מסלקת את גורם הגיל באמצעותו אני מנסה לגונן עליה ומודיעה לי נחרצות, שהעובדה שהיא ילדה לא מעניקה לה אמתלה מלהיות טובה. אדם רע – גונב, רוצח, אפילו חושב – ישלם מחיר. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.
הביטחון שלה מבהיל אותי. אני מביטה סביבי בתיירים כמוני, לא קשה לזהות את הזרות שלנו : אנחנו לא קולטים באמת את מה שקורה פה. אוחזים במצלמות, שותקים, מכונסים. אני מתעמקת במבטים הקפואים, ופתאום אני נזכרת בשלט פרסומת שראיתי לא מזמן בארץ, על מכשיר שמונע את הזדקנות העור. איזו יהירות!
לא דוחה, לא מעכב, מונע ? וחושבת לעצמי עלינו אנשי המערב, המסרבים להשלים עם הקץ, המנסים להאריך בכוח עוד שעה ועוד רגע, להרוויח זמן. במקום הזה, אנחנו כל כך מגוחכים. לשאיפות ולמותרות אין שום תכלית כאן. שלמותה של הפשטות, החיים והמוות במלוא הדרם. איך חשבתי שידעתי הכל ? היהירות הזאת ננעצת בי ומעמידה בספק לימוד ויישום של שנים. אני מחליטה שזה הזמן להפסיק לחקור והביט מהצד, ולהתחיל לחוות. רגע לפני שהכל מסתמן כברור, אולי צריך להיות פה ולהבין.
או לא להבין דבר.
